הדפסה לחות כגורם תעופתי

ללחות יש השפעה רבה על היכולת שלנו להטיס מטוס. ההשפעה היא עקיפה, אך משמעותית. כדי להבין את תוצאות הלחות, יש להבין תחילה מושגי יסוד הקשורים לתהליכי הווצרות הלחות.

"חום כמוס" – במובן המעשי (להבדיל מהגדרות אקדמאיות/תאורטיות) של בטוי זה, הוא אנרגיה המשתחררת או עוברת ממסה אחת לאחרת, בעת מעבר של חומר ממצב אחד למצב אחר. דוגמא מעשית לשימוש באנרגיה זו, בהקשר לחלוטין לא תעופתי:כשעבדתי כטייס באפריקה במקומות נידחים הצלחתי "לשים יד" על אבטיחים מצויינים, אבל לצערי לא היה בסביבה מקרר ובטח לא קרח. כמו ישראלי טוב, אני אוהב את האבטיח שלי קריר ונעים. אז מה עושים? לוקחים בגד או מגבת שממילא צריכים ללכת לכביסה, מרטיבים אותם היטב ועוטפים איתם את האבטיח. את האבטיח שמים במקום מוצל עם רוח. התהליך הפיסיקלי שמתרחש כעת הוא: המים שבמגבת שואפים להתאדות, כדי להתאדות הם צריכם להעלות את הטמפרטורה שלהם. את זה הם עושים על ידי "גניבת" חום מהסביבה: האבטיח שאליו צמודה המגבת. התוצאה: הטמפרטורה של האבטיח יורדת ולעת ערב אני כבר יכול ליהנות מאבטיח קריר למדי, חרף הטמפרטורה הסביבתית הגבוהה. וכעת נחזור להקשר התעופתי:

כאשר קרח הופכך למים, הקרח סופג חום כמוס מהאטמוספירה. גם כאשר מים הופכים לאדים הם סופגים חום מהאמוספירה, כמו בדוגמא עם האבטיח. כאשר מים הופכים לקרח הם משחררים חום כמוס לחלל.

"אדוי" הוא מעבר של חומר למצב של אדים. קרח יכול להפוך ישירות למצב של אדים בלי שנראה מים כמצב ביניים. תופעת האדוי והמשקעים קורית כתוצאה מהעובדה שיש גבול לכמות האדים או המים שהאטמוספירה יכולה לספוג: גבול זה הוא תוצאה של הטמפרטורה שבה נמצאת האטמוספירה. בפסקאות הבאות נבין את הקשר שבין הטמפרטורה לבין תופעת הלחות והמשקעים.

"רוויה" או "אוויר רווי" או "לחות מקסימלית" הוא מצב שבו האוויר אינו מסוגל להכיל עוד אדי מים. במילים אחרות, אם נקח גוש אוויר ונקרר אותו, בשלב מסוים, מתחת לטמפרטורה מסוימת, הוא כבר לא יהיה מסוגל להחזיק את אדי המים, והם יהפכו למים שיהפכו לגשם או ברד או יקפאו ויהפכו לשלג.

"עבוי" הוא תהליך שבו משתחרר חום כמוס. זה התהליך שקורה על שמשת חלון המכונית שלנו במיוחד בימים הקרים של החורף. אדים הופכים למים, ואדי מים שנמצאים באוויר הופכים לעננים הנושאים משקעים. בכדי שהתהליך יתרחש צריך "נבט עבוי" כלומר חלקיק כלשהו, שסביבו יוכלו אדי המים להתרכז: שמשת החלון שלנו באוטו, או חלקיק זיהום אוויר שנמצא באטמוספירה.

"לחות מקסימלית" היא הכמות המירבית של אדי מים שגוש אוויר מסוגל להכיל בתוכו מבלי שהם יהפכו לענן הנושא משקעים. זה כמובן פונקציה של טמפרטורת גוש האוויר.

"לחות יחסית" היא הכמות של אדים שיש בפועל בגוש אוויר ביחס (באחוזים) לכמות הלחות המקסימלית.

"נקודת הטל" היא הטמפרטורה שאם נקרר אליה את גוש האוויר, כמות הלחות שיש בו בפועל תגיע לכמות המקסימלית ואז נקבל ענן נושא משקעים או ערפל על פני הקרקע.

כאשר טייס יוצא לטיסה, הוא מקבל נתוני מזג אוויר. אלה כוללים בין השאר את הטמפרטורה השוררת ברום הטיסה המיועד לנתיב שהוא מתכנן לבצע. בנוסף הוא מקבל את החזוי של "נקודת הטל". כאשר ההפרש בין שניהם שווה או קטן ל-2 מעלות, יש פוטציאל מיידי וממשי של הווצרות עננים או ערפל על פני הקרקע.

ההפרש בין הטמפרטורה לבין נקודת הטל, הוא אחד הכלים שהחזאים משתמשים בהם כדי לקבוע את הגובה שבו ייווצרו העננים ואת סוג העננים הצפוי: עננים שכבתיים או ערמתיים, את בסיס הענן ואת גובה הקצה העליון שלו.

 

 


 

spacer.png, 0 kB